היהדות הספרדית – מבוא היסטורי, ספרותי ולשוני וכמה שאלות זהות
(עודכן לאחרונה בינואר 2009)
בשנים האחרונות מחקרי הוקדש ברובו ללשון הספרדית היהודית (לאדינו), לספרותה ולתרבותה. בלב המחקר עמדה עבודת
הדוקטור ובעקבותיה הספר על סיפוריהן האישיים של מספרות עממיות דוברות שפה זו. במקביל הקדשתי מחשבה וכתיבה לנושאים שונים שנגזרים מהעיסוק המרכזי, ואת תוצאותיה ניתן למצוא במבחר מאמרים שעוסקים בתרבות ובזהות היהודית הספרדית. בעמוד זה ארחיב לגבי התרבות המרתקת ששורשיה בספרד בימי הביניים והיא התפתחה בארצות התפוצה של מגורשי ספרד מ-1492 ואילך, ובסיום אציע ראייה חדשה של המודל התרבותי היהודי הספרדי כים תיכוני במהותו. בפתח הדברים חשוב להזכיר שבשיח הציבורי הישראלי אוגדו כל הקהילות שמוצאן אינו במערב בהגדרה "מזרחים" ו/או "ספרדים", במובחן מ"אשכנזים". הגדרה זו מרחיבה ואינה מדוייקת, שהרי היהודים הספרדים הם מגורשי ספרד וצאצאיהם וברוב המקרים אין קשר בין היהודים שמוצאם מארצות המזרח לבין היהודים שחיו בימי הביניים בחצי האי האיברי.
את תחילת היישוב היהודי בספרד בשנת 70 לספירה ניתן לזהות עם הגעת היהודים לשם לאחר חורבן בית שני. מאז ועד גירושם בשנת רנ"ב (1492) התקיים היישוב היהודי בספרד באופן רצוף 1500 שנה בקירוב. לאחר השלמת הכיבוש המוסלמי ב-711, התפחת הישוב היהודי בספרד בעידן תור הזהב, מהמאה ה-9 עד המאה ה-13. תקופה זו יוצאת דופן בתולדות היהדות כולה מבחינת דו הקיום היצירתי והאורגני בין התרבות היהודית לתרבות הסביבה המוסלמית. גם התרבות היהודית עצמה הגיעה בה להישגים מרשימים ביותר בשדה הקודש והחול, כשהושג מיזוג מוצלח וחסר תקדים והמשך יצירה פוריה בתחומי ההלכה, הפילוסופיה והמיסטיקה, חקר הלשון העברית, שירת הקודש והחול. בד בבד התפתחו המדעים, הרפואה והכלכלה, ונוצרה תרבות יהודית מקורית השואבת לא רק ממקורותיה הפנימיים אלה גם מן הסביבה הערבית, אשר הכירה ביהודים הכרה מלאה.
דמויות מרכזיות רבות, שכל אחת ואחת מהן מייצגת עולם מלא של עשייה ודעת הובילו את יהדות ספרד בתקופה זו: למשל חסדאי אבן שפרוט, ראש העדה היהודית בקורדובה במאה ה-10 שהיה גם רופא, ממונה על סחר החוץ ויועץ ליחסי חוץ של החליף, משורר ופעיל למען היצירה המקורית בעברית; והרמב"ם, גדול פוסקי ההלכה, פילוסוף, רופא ומנהיג שפעל במאה ה-12.
קצרה היריעה מלהזכיר את כולם, שהבולטים שבהם היו רבי יהודה הלוי, מגדלוי המשוררים העבריים בכל הזמנים, שלמה אבן גבירול, משורר ורמטכ"ל; רבי שמואל הנגיד, אברהם אבן עזרא ואחרים.
פסל הרמב"ם בקורדובה
תקופת תור הזהב דועכת עם התגברות הכיבוש מחדש (הרקונקיסטה) של ספרד על ידי הנוצרים, שאורך כ-300 שנים. יהודי ספרד חווים בתקופה זו גזרות והתנכלויות, ובשיאן פרעות קנ"א (1391) שבמהלכן חרבו קהילות יהודיות רבות. ב-1481 התמנתה האינקויזיציה במטרה להפוך את ספרד לנוצרית. פעילותה כוונה בעיקר להעלאתם על המוקד של האנוסים – יהודים שחיו כלפי חוץ כנוצרים והמשיכו לקיים את חוקי ההלכה היהודית בסתר. עם הפיכת ספרד לממלכה נוצרית נחתם צו הגירוש שפורסם ב-31 במארס 1492 ונכנס לתוקף ב-31 ביולי באותה שנה. ב-ז' באב, בסמוך לתאריך חורבן שני בתי המקדש, עזבו אחרוני היהודים את ספרד. מפאת קוצר הזמן הם נאלצו למכור את רכושם הפרטי במחיר נמוך ביותר או לנטשו. רכושם הציבורי הוחרם ונמסר להקמת מנזרים וכנסיות. המצבות היהודיות נעקרו ובתי הקברות הפכו לשדות מרעה. תקופת זוהר בתולדות העם היהודי הגיעה לסיומה באחת בגירוש ספרד – אקט אכזרי שנתפס עד היום במושגים של חורבן וגלות. תוצאות הגירוש מבחינת היהודים: הפסד ברכוש ונזקים בגוף ובנפש. לא רק המגורשים עצמם נפגעים, חיסולה של יהדות ספרד משפיעה על ירידה חומרית ורוחנית של האומה היהודית כולה.
ייחודה של יהדות ספרד בימה"ב טמון בשני כוחות מנוגדים: פריחה תרבותית מקיפה במימדים חסרי תקדים לעומת גזירות, עלילות, מעשי שמד, פרעות שהובילו למשבר פיזי ורוחני עמוק ששיאו בגירוש. המגורשים יצאו את חצי היא האיברי בתחושת משבר אמונה וערכים. הגרוש פגע אנושות בתא המשפחתי, בתדמית הקבוצתית וביכולת הכלכלית של יהודי ספרד שהפכו מחברה מבוססת כלכלית ותרבותית לחברת מהגרים במשבר.
סביר היה לצפות לכך שיושם הקץ על התרבות היהודית המפוארת ששיגשגה בספרד לפני הגירוש. אולם בניגוד לציפיות לאחר זמן קצר לאחר הגירוש נוצרה התארגנות "יש מאין" הן במובן האישי-משפחתי הן במובן הקהילתי שהובילה לביסוסה של תרבות יהודית ספרדית ענפה, ודי שנזכיר כדוגמה את התפתחות תורת הסוד היהודית בארץ ישראל לאחר הגירוש כהמשך למסורת הקבלה שנוצרה בספרד, והתפתחויות בתחומים רבים נוספים.
בית הכנסת של טולידו שהפך לאחר הגירוש
לכנסיית סנטה מריה לה בלאנקה.
גירוש ספרד וגירוש פורטוגל ב-1497 שהביא לחיסולה של יהדות ארץ זו ומגורשי ספרד שנמלטו אליה עלולים היו לכלות את התרבות ששיגשגה במהלך ימי הביניים בחצי האי האיברי. העובדה שהמגורשים וצאצאיהם הקימו תוך זמן קצר קהילות שפרחו ושיגשגו שנים רבות לאחר מכן נבעה מחוסנה של יהדות ספרד שתפארת עברה העניקה לשרידיה כוחות להמשיך. יעד אחר שהיהודים פנו אליהם כשגורשו מספרד ושבשלב הנוכחי לא ארחיב לגביו משום שהוא פחות רלוונטי לתרבות וללשון היהודית הספרדית הוא מערב אירופה (הולנד, צרפת, אנגליה ומקומות נוספים) שם התבססה הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית. מקרה מעניין נוסף הן ערי החוף של מרוקו טטואן וטנג'יר, שם המשיכו לקיים תרבות יהודית ספרדית ייחודית ולדבר חכיתיה – ניב של ספרדית יהודית שמוצאו מספרד לפני הגירוש במובחן מהקהילות היהודיות האחרות במרוקו.
הטריטוריה המובהקת שבה התפתחו הלשון והתרבות התרבות היהודית הספרדית לאחר הגירוש היא האימפריה העות'מאנית שבתחומיה (תורכיה, מדינות הבלקן של היום: יוון, בולגריה, ועוד, ארץ ישראל, ואפילו אוסטריה ומצרים) התרחשה עיקר התחייה מחדש.
בשלהי המאה ה-15 הייתה האימפריה העות'מאנית במאבק עם המערב. כשנודע על כוונת מלך ספרד לגרש את היהודים הזמין אותם השולטן באופן רשמי לארצו. לזכותם עמדו העובדה שאינם נוצרים וידע טכנולוגי ותרבותי, והם פיתחו את הדיפלומטיה, הרפואה, הדפוס, המחסר, תעשיית האריגים, יצור הנשק ועוד. בתמורה קיבל המיעוט היהודי זכות לקיים חיי קהילה (בתי ספר, בתי דין וכדומה) ולשמר את שפתו ותרבותו העצמאיות.
האוריינטציה התרבותית של המגורשים וצאצאיהם התאפיינה מחד גיסא ברצון לשמר את מנהגי ספרד (ספרות, שפה, תרבות חומרית) ומאידך גיסא בהתערות בחברה החדשה והזדהות עם מנהגיה.
כך נוצרה תרבות יהודית-ספרדית-עות'מאנית שהוסיפה להתפתח במאות השנים הבאות.
בית הכנסת באי רודוס ששימש את בני הקהילה
היהודית הספרדית מאות שנים.
חיי הקהילות היהודיות הספרדיות באימפריה העות'מאנית ידעו עליות ומורדות במהלך הדורות. המפנה המשמעותי ביותר בתולדותיהן חל במחצית השנייה של המאה ה-19, עם התנוונות האימפריה וההשפעות המערביות על היהודים שחיו בה. השפה והתרבות הצרפתית קיבלו מעמד חשוב בקרב יהודי האימפריה ב-1860 עם הקמת רשת החינוך של אליאנס שהביאה ליהודי ארצות המזרח את בשורת הלשון והתרבות הצרפתית, חשפה אותם לתרבות המערב ודחקה את תרבותם ולשונם המסורתיים לקרן זוית.
אורח החיים היהודי המסורתי הוסיף ונחלש לאחר מהפכת התורכים הצעירים ב-1908 כשהפכו מיעוטי האימפריה לבעלי זכויות וחובות בפני החוק, לרבות חובת שירות צבאי. יהודים רבים מהם היגרו לארצות שונות, ואימצו את תרבותן ולשונן.
עם ייסוד הרפובליקה התורכית והמדינות הלאומיות האחרות בבלקן צומצם השימוש בספרדית היהודית לתחומי הבית פנימה והיהודים הקפידו להשתמש בשפות המדינה בפומבי. ב-1928 אתא-תורכ הנהיג מהפיכת תרבות שבמסגרתה נאסר השימוש בכתב הערבי והאורתוגרפיה הלטינית הפכה רשמית בתורכיה. תופעה זו הניעה גם את יהודי המדינה להתרחק משפתם המסורתית.
מבט לעבר השכונה היהודית
ברובע גאלאטה באיסטנבול -
אחד ממרכזי החיים היהודיים בעיר זו
עד מחצית המאה ה-20.
תופעות נוספות שאיימו על ההגמוניה התרבותית היהודית הספרדית הן תחיית העברית, הופעת הציונות, הקמת מדינת ישראל וגיבוש התרבות הישראלית שבעשרות שנותיה הראשונות לא יכלה להכיל בתוכה תרבויות יהודיות מסורתיות, במיוחד כאלה שמוצאן בארצות המזרח. מכה ניצחת ניחתה על חלקה הגדול של יהדות זו במלחמת העולם השנייה, כאשר רוב יהדות הבלקן (יוון, תרקיה ומקדוניה ומקומות אחרים) הושמד על ידי הגרמנים. המודעות לשואת היהודים הספרדים עדיין לוקה בחסר ויש לקוות שתיחשף במלוא חומרתה בהקדם האפשרי כאשר הניצולים הספורים מקרב קהילות אלה עדיין חיים ויכולים להעיד על קורותיהם במלחמת העולם השנייה.
הספרדית היהודית היא בעיקרה לשון רומאנית ומשוקעים בה יסודות עבריים וארמיים, ערביים, תורכיים, בלקניים וצרפתיים. הלשון, שהחלה להתגבש בספרד בימי הביניים, זכתה לכינויים רבים ושונים במהלך הדורות, ביניהם המונח לאדינו. שם זה מתייחס במקורו לניב הספרדי היהודי הייחודי ששימש לתרגומי התנ"ך וספרות הקודש לשפה זו החל מבמאה ה-15, והשונה במהותו (בהיותו לשון בבואה של הטקסטים שהוא משמש לתרגומם, וגם מבחינות אחרות) מלשון הדיבור והכתיבה של היהודים הספרדים שאינה קשורה בספרות הקודש לכן הכינוי המדוייק יותר שלה הוא ספרדית יהודית. חשוב לזכור את הגדרתה כלשון יהודית המשמשת באזור מסוים בצורתה המדוברת, או הכתובה, או שתיהן גם יחד, אך ורק את אוכלוסייתו היהודית של אותו אזור ובמובחן מלשונות הסביבה. אין עוררין על כך שהיא החלה להתגבש בספרד בימי הביניים, אם כי חוקריה אינם קובעים בוודאות האם היהודים דיברו להג ספרדי-יהודי לפני שגורשו מחצי האי האיברי ב-1492. עם השתקעותם של מגורשי ספרד בסביבות לשוניות לא-ספרדיות לאחר הגירוש החלה לשונם היהודית הספרדית להתעצב ולהתפתח לשפה המוכרת כיום.
בידינו כמה עדויות לקיומה של ספרדית יהודית מדוברת בספרד בימי הביניים. את העדות הקדומה ביותר ניתן למצוא בשירת האזור שחיברו משוררים עבריים בתקופת תור הזהב בספרד על פי הדגם של סוגת המֻוַשָּׁח הערבית. שירים אלה נכתבו עברית, והבית החותם אותם (המכונה כַ'רְגָ'ה) הופיע לעתים בספרדית באותיות עבריות. ישנה סברה כי השורות הרומאניות החותמות את שירי האזור העבריים הן הד ללהג ספרדי-יהודי מדובר שרווח בעת כתיבתם בספרד בימי-הביניים. אם אכן כך הדבר, ניתן לראות בבתי שיר אלה עדות לכך שיהודי ספרד דיברו ספרדית יהודית לפני הגירוש. עדויות נוספות לקיומו של להג כזה בספרד לפני הגירוש ניתן למצוא בחיבורים ספרותיים ואישיים בודדים, בשאלות ותשובות וכיוצא בהם.
נקודת ההתחלה אינה ברורה דייה אפוא. אך אין ספק שהלהג הספרדי-היהודי שמקורו בקהילות היהודיות שפרחו בספרד בימי הביניים הפך במרוצת הדורות לספרדית היהודית – אחת הלשונות היהודיות הנפוצות והרווחות בשימוש מגירוש ספרד ועד ימינו כמעט. מגורשי ספרד וצאצאיהם המשיכו להשתמש בשפה זו בכתב ובעל-פה בקהילות שייסדו באימפריה העות'מאנית ובצפון-אפריקה. הסה"י התפתחה בקהילות הללו תוך קיום מגע ישיר הן עם מסורת העברית הן עם לשונות ותרבויות הסביבה הלא יהודיות. במשך מאות שנים נמסרו בספרדית יהודית מסורות שבעל-פה, נתחברו בה יצירות ספרות ועיתונות והתנהלו בה ענייניהן של קהילות יהודיות גדולות ומשגשגות.
למעט העדויות המעטות על קיומו של ניב יהודי בספרד לפני הגירוש לא ידוע על יצירות ספרות משמעותיות שנכתבו בספרדית יהודית באותו זמן ומקום. לאחר הגירוש התפתחה ספרות רבנית ענפה החל מהמאה ה-16. במאה ה-17 שבתאי צבי ותלמידיו הפכו את הלאדינו לשפת הקודש והליטורגיקה שלהם במטרה להשפיע על המוני העם וגם למצוא תחליף לעברית – לשון הקודש היהודית המסורתית. למרות הדעיכה במצבן של הקהילות היהודיות באימפריה בתקופה זו המשיכו להיכתב בה יצירות ספרות, למשל היצירה הקופלאס די יוסף הצדיק מאת אברהם טולידו. דוגמאות לטקסטים בלאדינו ובספרדית יהודית.
המאה ה-18 היא תקופת תור זהב של היצירה בלאדינו ובספרדית-יהודית לאחר הגירוש. ספרות רבנית מפוארת נכתבה בספרדית יהודית ובלאדינו בתקופה זו. אברהם אסא מתרגם לראשונה את התנ"ך כולו והמעם לועז – אנתולוגיה פרשנית רחבת היקף הנחשבת ליצירה החשובה ביותר בשפה הספרדית היהודית – מופיע על בימת היצירה בלאדינו.
את מעם לועז לבראשית מפרסם יעקב כולי בקושטא בשנת ת"ץ (1730) ובמפעלו ממשיכים מחברים נוספים עד השלמת הסדרה העוסקת בכל ספרי המקרא. שירה מקורית נכתבת לכבוד חגים וטקסים דתיים, אך עדיין לא רואה אור בדפוס ספרות חילונית.
אחת המהדורות הראשונות של מעם לועז ליעקב כולי
במאה ה- 19 חלה מהפכת תרבות. ההיחשפות למערב, החלשות התפיסה הדתית וירידת כוחה של האימפריה העות'מאנית הובילו הופעת העיתונות והז'אנרים החילוניים על בימת היצירה בספרדית-יהודית.
ספרות עממית ענפה ותרבות חומרית מפותחת בכל התקופות מאז הגירוש נוצרה תרבות חומרית מפותחת (בישול, מנהגי ריפוי עממיים, לבוש) מסורת מוסיקלית עשירה, ספרות ושירה עממית ענפה (רומנסות, קופלאס, שירי-עם, סיפורי-עם, פתגמים, בדיחות, קמעות וכד').
בנדיקט אנדרסון מציע להגדיר את האומה כ'קהילייה מדומיינת' (imagined community). בראשית האלף השלישי, כאשר קהילות יהודיות ספרדיות הומוגניות כבר אינן בנמצא כמעט, והלשון הספרדית היהודית אינה משמשת עוד במישור החברתי הרחב כשפה שעניינים קהילתיים ותרבותיים מתנהלים בה, ואפשר היה לצפות לגוויעתה, מתרחש לנגד עינינו תהליך בלתי צפוי: השפה מקבלת על עצמה תפקיד חדש שנובע מן העובדה, שעבור כותביה וקוראיה היא משמשת כלי ביטוי לערך אישי-נפשי שאין לו קיום בלעדיה. אף על פי שהרלוונטיות שלה למציאות החיים הגשמיים והתרבותיים בישראל הולכת ופוחתת, היא עדיין מסמלת את סך כל התרבות היהודית-הספרדית. יצירה חדשה ופעילות תרבותית הולכות ומפתתחות בשנים האחרונות בארץ ובעולם, וגם באינטרנט יש ייצוג להתגברות העניין בה. משמעות הפעילות עדיין לא נבדקה עד תום, וימים יגידו האם אלה רק פרפורי גסיסתה, כפי שחוקרים מסויימים מבקשים לטעון, או תחייה של הוויה יהודית ספרדית מסוג חדש.
דוגמה לשיר חדש:
בבית הכנסת
אור החיים
ברובע באלאט -
אחת השכונות היהודיות
הוותיקות ביותר
באיסטנבול.
כחלופה לצורך לבחור במזרח או במערב, שאף אחד מהם אינו מהווה מסגרת התייחסות שלמה לתרבות היהודית הספרדית, עומדת האופציה הים-תיכונית. מבחינה גיאוגרפית אין ספק שזו הטריטוריה שהתרבות נוצרה, פרחה וממשיכה להתקיים בה. מעבר לכך אחד המאפיינים הייחודיים למרחב הים-תיכוני הוא היותו אזור שמאפשר ניידות תרבותית בין מזרח למערב, וככזה הוא הופך קרקע פורייה במיוחד להווצרותה ולשגשוגה של התרבות היהודית הספרדית, שהגדרתה כים-תיכונית משחררת אותה מהצורך להתאים את עצמה למזרח או למערב ומאפשרת לה לאמץ לעצמה מאפיינים מגוונים משני הקצוות. היתוך המזרח והמערב מתקיים בכל מישוריה של התרבות הים-תיכונית היהודית הספרדית. להלן כמה מהיקרויותיה של התופעה.
ראיית התרבות היהודית הספרדית כים-תיכונית מנתקת
אותה מגבולות המיקום הפיזי המזרחי או המערבי, המומרים בגיאוגרפיה תרבותית דמיונית – זו המתממשת בגוונים ובצורות שונות בנקודות שונות לאורך קו החוף של הים התיכון. בשלב זה בדיון יש מקום להרחיב את פריזמת ההתבוננות בתופעה הפרדיגמטית היהודית הספרדית ולבחון את הרלוונטיות שלה לתרבות הישראלית.
חשוב להבהיר כי התפיסה הים-תיכונית שאני משתשמת בה כאן אינה נובעת רק ממאפייניה הים-תיכוניים של התרבות שלפנינו אלא, ובעיקר, מתפיסת הים תיכוניות כתרבות דינמית, המאפשרת ניידות בין מוטיבים תרבותיים ומעבר ממצב זהותי אחד לאחר בתוך ההקשר הרחב של תרבות משותפת. במאמר המוקדש לנושא זה אני מנסה להסביר מדוע הגדרתה זו הופכת אותה לרלוונטית לתרבות הישראלית הכללית, גם זו שנושאיה לא חיו מאז ומעולם לחוף הים התיכון אלא הגיעו לכאן ממקומות אחרים.
נוף הנשקף מרודוס - אי שהרובע היהודי הספרדי שלו
נשק לים התיכון מגירוש ספרד ועד גירוש אושוויץ.
לסיכום,
אין מתאים מהשדה המוסיקלי
להדגמת שילובי המזרח והמערב
המתרחשים בתרבות
הספרדית היהודית הים תיכונית.
המסע החל בספרד של ימי הביניים,
משם שאלו היהודים הספרדים רומנסות
בעלות נופך מערבי
שהם ממשיכים לבצע עד היום.
דוגמה לכך היא הרומנסה "ג'ירינלדו"
בביצועה של אתי בן-זקן:
גם בין שירי העם
שנוצרו על ידי היהודים הספרדים
לאחר הגירוש ובעת החדשה
יש הנוטים אל הסגנון המערבי.
אברהם פררה מדגים נטייה זו
בשיר "אדייו קירידה"
שיש המזהים בו רמז למוסיקה של ורדי:
שילוב מרתק בין מזרח ומערב
מתרחש בתרבות היהודית הספרדית
שמתפתחת לחופי הים התיכון
כאשרהרומנסה הספרדית מתכסה במעטה מוסיקלי המאפיין את האימפריה העות'מאנית.
כך שר החזן יצחק אלגזי
את הרומנסה "איי מאנסיב'ו":
גם שיר העם היהודי הספרדי
ממשיך להתפתח באווירת המזרח
בלשון שמקורה במערב הים התיכון
ליצירת תהליל תרבותי יחודי.
