מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם

מיכל הלד

 
 

ברוך המקום ברוך הוא: על הטבע
(שבט תשס"ט, פברואר 2009)                                                                               וגם: שירים לט"ו בשב"ט

המחשבה הזאת התכוונה להיכתב מאז הביקור בים המוות ההולך ומתכלה אל מותו, ובסופו של דבר נכתבה בין השמשות של ערב שבת כששריפה השתוללה ביער עמינדב. המחשבה על הטבע הנשרף, ועל האפשרות שניוותר בלעדיו יתומי יתמוּת שגזרנו על עצמנו. יער עמינדב נוכח ביום-יום שלי. במרחב הירוק של מערב ירושלים שחרב ההרס מממאנת להפסיק להתנפנף מעליו בדמות תכנית בנייה מיותרת זו או אחרת. בית אל מול העצים מזכיר יום יום ולילה לילה מאין באנו ולאן נשוב, ושאלהים נקרא המקום כי המקום הוא הטבע; הוא הבריאה; הוא נוכחות האל. והעברית אומרת: י-ע-ר אותיות ע-י-ר וגם ע-י-ר אותיות י-ע-ר, ושכאשני מביטה יום-יום ולילה-לילה מחלוני אל תחום הסף בין עיר ליער בין יער לעיר האימה מתגברת התפילה ברוך שהכל ברא לכבודו והפליאה שזכיתי להשתתף איתו בפרי הבריאה.

   השער אל היער שמול ביתי. 
                                                                                                       עוטה חלודה ופתוח תמיד, 
                                                                                                       מצהיר שאין נעילה בפני הטבע.

המשורר האנגלי ג'רארד מנלי הופקינס בן המאה ה-19. כומר ישועי ומשורר ויקטוריאני שהתגלה לעולם רק במאה העשרים, ובקולו נשתלבו רוח הזמן שלו ם מודרניזם המקדים את זמנו, התריע על נטיית האדם לכלות את הטבע. כאיש מאמין הוא בטח בכוחו של האל לטעון את העולם בזרם החשמלי שמפעיל אותו ובכוחה של רוח הקודש להשיב לעולם את הזוהר שהאדם לא פעם נוטה לעמעם. הנה השיר לצד היער שניבט מחלוני במערב ירושלים:
 
 

   God’s Grandeur
   Gerard Manley Hopkins  (1844–1889)
  
The world is charged with the grandeur of God.
It will flame out, like shining from shook foil,
It gathers to a greatness like the ooze of oil
Crushed. Why do men then now not reck His rod?
Generations have trod, have trod, have trod;
And all is seared with trade; bleared, smeared with toil;
And bears man’s smudge, and shares man’s smell; the soil
Is bare now, nor can foot feel being shod.
And for all this, nature is never spent;
There lives the dearest freshness deep down things;
And though the last lights from the black west went,
Oh, morning at the brown brink eastwards springs—
Because the Holy Ghost over the bent
World broods with warm breast, and with, ah, bright
 
 
 
 
היום, כשים המלח נעשה שממת בולענים והרי ירושלים מתקרחים מיערותיהם, כאשר שכחנו שגם אנחנו אורחים בטבע, במקום (ברוך המקום); היום זועקות דווקא שורות האמצע של השיר: "דורות רבים דורכים, דורכים, דורכים / הכול צרוב מרוב מסחוּר, מרוב עמל מוכפש, ושוממה / מוכתמת באדם, סופגת את ריחו האדמה / לא תחוש בה כף הרגל שבנעל נעולה." התרגום לא מדוייק, אבל הזעקה נשמעת דרכו היטב. אני שבה אל השיר הזה לא פעם לאחרונה תוך כדי המחשבה על מעשינו בטבע.  דורכים, דורכים, דורכים. והלוואי שעוד יש לו לאל כוח לטעון את העולם בחשמל שמניע אותו ולהשיב את הזוהר אל הטבע. והלוואי שנדע לעצור. לחלוץ את הנעל ולחוש את האדמה ברגל יחפה.    

בערב שבת כשנסתלקה החמה מראש האילנות כובתה השריפה ביער עמינדב. כמה מאות דונמים נעלמו עד שהצליחו הכבאים לעצור את האש ואת הסכנה שריחפה על בתי מושב עמינדב הסמוך. זה הרגע האחרון שלנו להפסיק לרמוס. לעצור את ייבוש ים המלח. לא לכרות עצים כדי לפנות מקום (ברוך המקום?) לבניית שכונות רפאים בפאתי ירושלים ממערב. להתבונן בטבע בהצנעת לכת. לברך בורא פרי הגשם וברוך המקום ברוך הוא. לדעת את היער שבעיר ולא לכפות על העולם את העיר שביער.
אני ממשיכה לכתוב את הרשימה כאשר חורף שחון מגיע לעיצומו.  טיילתי בשלהי ט"ו בשבט, התקופה שבה תמיד מתעורר הירוק, מעוטר בפרחי שקד.  ואילו תשס"ט סימנה בצורת ועיניי הוכו באפור. תחושת היער הכבידה על הלב:

ובכל זאת ישנם כמה עצים ופרחים אמיצים שיונקים ממי התהום ולא מוותרים,
מוציאים כמה עלים ומנקדים את האפור בכתמי ירוק וורוד. 
כך הרקפת.   צומחת לפלא :

נ.ב.

בסיום הטיול נמהלו באוושת היער מן הצד האחד קריאת מואזין ומן העבר האחר שירת מתפללי בית כנסת ספרדי.  הקולות היו דומים מאוד זה לזה, ואני נשאתי בלבי "תפילת יחידה" שיוכלו בני האדם לחבר כך את התפילות ולכוונן אל הטבע, במקום לדרוס ולכסות אותו בחומרים של יתכלו לעולם:
 
 

 

 
 

 

 


Go Back  Print  Send Page

בניית אתרים - לייבסיטי