מַטְסוּאוֹ בָּאשׁוֹ (יפן, 1644-1694) - יארצייט
אביב 1681. עץ בננה ניטע לצד בקתה צנועה בחלק הכפרי של אֶדוֹ – העיר המכונה כיום טוקיו. הייתה זו מחווה מצדו של תושב המקום. הוא ביקש להביע הערכה למורהו לשירה, שעבר להתגורר באותה בקתה חודשים מספר קודם-לכן. עץ הבננה (ביפנית "באשו") גרם למורה אושר רב, ועד מהרה דבק בו הכינוי "משורר הבננה" – לימים אחד מגדולי השירה היפנית, מְחַדֵש של ממש ומורה דרך במסורת שירת ההייקו שהשפעתו ניכרת עד עצם היום הזה במזרח ובמערב. החידוש הגדול שלו הוא בכך שנטל מסורת שהייתה מין אקרובטיקה פשטנית של מילים, והפך אותה לסוגה בעלת מהות דו כיוונית: זיקוק של תמונה שכוחה הגדול בפשטותה מחד גיסא, והאפשרות לראות דבר עמוק ביותר בתוך הפשטות מאידך גיסא. באשו תפס את הרגע המפעם הזה של ביטול הניגוד בין פשטות לעומק והפך אותו למסורת שירית המבוססת על יכולת התבוננות שרבים שואפים אליה מאז.
ההייקו הוא שיר קצר מאוד, שמתייחס בדרך כלל לתמונת טבע. הוא בעל מבנה מסורתי קבוע שעיקרו חלוקה לשלוש שורות בעלות חמש, שבע וחמש הברות. קוצר יריעתו מחייב התמקדות וריכוז, כאשר בדרך כלל מתייחס השיר לתמונת טבע. אולם אין זה שיר טבע, אלא יצירה המשתמשת בתמונת המציאות כנקודת מוצא לתיאור רגש, הלך-רוח. התמונה שבמוקד השיר תמציתית ונעדרת פרטים, דבר המזמין קריאה שהיא אמנות בפני עצמה; יש לקרוא הייקו פעמים רבות כדי לרדת למלוא עומקו ולהגיע לזרם המחשבות והרגשות הנובע ממנו. יחד-עם-זאת, כוחם של שירי ההייקו גם בכך שאין להם משמעות מעבר לעצמם – זעירותם וצלילותם מנציחה את הטבע כפי שהוא וגורמת להתרכזות בהוויה עצמה על דרך הזֶן. כך באחד משיריו המפורסמים של באשו (כל השירים שלהלן הם עיבודים חופשיים שלי על פי מבחר תרגומים לעברית ולאנגלית):
בְּרֵכָה נושנה
קפיצה – אוושת מים
צפרדע
אין ספור פרשנויות יוחסו לשיר זה. בבסיסן הניגוד בין הברֵכה העתיקה לצליל המים הפתאומי, ובהשאלה בין היסוד האינסופי, הנצחי, לסופי. שני היסודות מאוחדים דרך חוויה אחת – שהיא השיר. כיצד ניתן להסביר את מערכת היחסים בין הברכה שהייתה קיימת מאז ומעולם, לבין הצליל שבא ונעלם בין-רגע? רבים חשים את הבדידות שבאשו ביקש להביע באמצעות תמונת הטבע הפשוטה. נראה שלבו נתון היה יותר לאותה בדידות מאשר למציאת התשובה המדויקת לשאלות העולות מהשיר.
באשו נולד ב-1644 למשפחת לוחמים סמוראים. בהיותו נער החל לשרת את בן-אדונו, ושניהם חלקו אהבה גדולה לכתיבת שירה. חייו השלווים של הסמוראי הצעיר השתנו בעקבות מות אדונו בגיל צעיר, בשנת 1666. באשו עזב אז את ביתו, ופנה ללמוד שירה בעיר הבירה קיוטו. בגיל עשרים ושבע החל ללמוד אצל מורה הזן בוצ'ו בעיר אדו, ובאותה עת כבר היה משורר ידוע. בהיותו בן שלושים יסד אסכולת שירה משלו, וחמש שנים לאחר מכן חיבר את השיר שנחשב מודל לכתיבת הייקו:
על ענף חשוף
מתמקם עורב
דמדומי ליל סתו
בגיל ארבעים החל באשו לצאת למסעות ברחבי יפן. במהלך המסעות ובהשראתם חיבר יומנים ובהם רישומי דיו ותיאורים מילוליים המשקפים את הטבע החיצוני והפנימי. בשנת 1689 יצא למסעו האחרון, שבמהלכו התמוטט והוא בן חמישים. ביוצאו לדרך אחרונה זו כתב:
האביב חולף
בוכות הצפורים – דמעות
בעיניי הדגים
עצב. וגם רישומי טבע שרוח אחרת משתקפת מהם:
רִבּוֹא דברים
היא מעלה על לב
פריחת הדובדבן
או:
מפעם לפעם באים עננים
נותנים מנוח
ממראה הלבנה
וגם:
פרפר מבשם כנפיו
במעופו
על פני סחלב
בזן-בודהיזם יש הליכה מרצון לקראת המוות המבטל את הווית האדם ומקרבו אל ההארה. כתיבת שירי פרידה מן החיים היא מסורת מפותחת בתרבות יפן – בבחינת מסירת צוואה רוחנית. באשו כתב את שירו האחרון ארבעה ימים לפני מותו בשנת 1694:
חולה בעת מסע
חלומות משוטטים
בשדות הרִיק
* * *
