בסיום שיר ההייקו "בקיוטו אני ועדיין אני מתגעגע לקיוטו", שכתב המשורר מַטְסוּאוֹ בָּאשׁוֹ, מופיעה במקור היפני קוקיה, שפירוש שמה הוא ציפור הזמן. שמה היפני – הוֹטוֹטוֹגִיטְסוּ – נשמע כחיקוי לציוצה. השיר נולד, כנראה, כתגובה לקול הקוקיה שהמשורר שמע בתחילת קיץ אחד במאה השבע עשרה. אולם מה פירוש המצב הפנימי שמתואר בשיר בעקבות אותה צווחה של ציפור הזמן? אני בקיוטו ועדיין אני מתגעגעת לקיוטו. האם פירוש הדבר שלעולם לא אשיג את קיוטו? או שמא העובדה שאני מתגעגעת לקיוטו גם כאשר כבר הגעתי אליה היא האהבה האמיתית – כמיהת הסנה שאיננו אוכל? אני בירושלים ועדיין מתגעגעת לירושלים; אוהבת ותוך כדי כך מתגעגעת למי שאוהבת.
 
יש בהייקו הזה גם משהו מיפן עצמה: היכולת להיות במקום ועדיין לזעוק געגועים לאותו מקום עצמו, השילוב הבלתי-אפשרי (והאפשרי כל-כך) של קלות וכובד; של עבר ועתיד, והווה שנמחץ ביניהם לעתים עד כדי אובדן; והכמיהה שלא חדלה. קשה לכתוב חיבור בהיר על ארץ רחוקה כל-כך. הדרך הבטוחה ביותר היא לנסות ולפענח שוב את השיר שקיבלתי מבאשו. צעד צעד בדרך לארץ לא נודעת.
 
אחד המאפיינים המייחדים את הסוגה היפנית הזו הוא היותו של כל שיר הייקו יצירה פתוחה. שירי ההייקו מייצגים הלך-נפש המבוסס בדרך-כלל על חוויית המשורר לנוכח מראה נוף או תמונת טבע כלשהי. החווייה שעליה נשען השיר היא מחד גיסא ראשונית וטבעית. מאידך גיסא יש לה ברוב המקרים גם פן לא מפוענח.  טוב שהקוראים יתנו למילים לגעת בהם ולפענח את הצפון בהן.
 
ברוח זו אני קוראת את ההייקו על הגעגועים לקיוטו, ודרכו את ההתייחסות המערבית ליפן. בעלי העין המערבית יודעים כי לעולם יחוו את יפן באופן סופי, ובכל-זאת נמשכים אל המקום המוזר ההוא המזמין אותנו לגעת בו וההודף אותנו ממנו כ"זרים" (מילת גנאי בשפה היפנית). יפן היא, אם נרצה, הקואן שלנו – הבעייה חסרת הפתרון המוגדר שאנו הוגים בה. הנוכל להבינה? התובנה הפרטית שלי, שהושגה באמצע המסע ביפן, היא שהדרך היחידה להבין אותה היא ההתפרקות מנשק ההבנה המערבי.  כך לגבי יפן במיוחד, וגם לגבי תופעות רוחניות בכלל: הפנמת הידיעה שאי אפשר להבין היא היא המפתח להבנה.

* * *
מז'-מע' (יפן) על דרך השיר
מַטְסוּאוֹ בָּאשׁוֹ (יפן, 1644-1694) - יארצייט
 
אביב 1681. עץ בננה ניטע לצד בקתה צנועה בחלק הכפרי של אֶדוֹ – העיר המכונה כיום טוקיו. הייתה זו מחווה מצדו של תושב המקום. הוא ביקש להביע הערכה למורהו לשירה, שעבר להתגורר באותה בקתה חודשים מספר קודם-לכן. עץ הבננה (ביפנית "באשו") גרם למורה אושר רב, ועד מהרה דבק בו הכינוי "משורר הבננה" – לימים אחד מגדולי השירה היפנית, מְחַדֵש של ממש ומורה דרך במסורת שירת ההייקו שהשפעתו ניכרת עד עצם היום הזה במזרח ובמערב. החידוש הגדול שלו הוא בכך שנטל מסורת  שהייתה מין  אקרובטיקה פשטנית של מילים, והפך אותה לסוגה בעלת מהות דו כיוונית: זיקוק של תמונה שכוחה הגדול בפשטותה מחד גיסא, והאפשרות לראות דבר עמוק ביותר בתוך הפשטות מאידך גיסא.  באשו תפס את הרגע המפעם הזה של ביטול הניגוד בין פשטות לעומק והפך אותו למסורת שירית המבוססת על יכולת התבוננות שרבים שואפים אליה מאז.
 
ההייקו הוא שיר קצר מאוד, שמתייחס בדרך כלל לתמונת טבע. הוא בעל מבנה מסורתי קבוע שעיקרו חלוקה לשלוש שורות בעלות חמש, שבע וחמש הברות. קוצר יריעתו מחייב התמקדות וריכוז, כאשר בדרך כלל מתייחס השיר לתמונת טבע. אולם אין זה שיר טבע, אלא יצירה המשתמשת בתמונת המציאות כנקודת מוצא לתיאור רגש, הלך-רוח. התמונה שבמוקד השיר תמציתית ונעדרת פרטים, דבר המזמין קריאה שהיא אמנות בפני עצמה; יש לקרוא הייקו פעמים רבות כדי לרדת למלוא עומקו ולהגיע לזרם המחשבות והרגשות הנובע ממנו. יחד-עם-זאת, כוחם של שירי ההייקו גם בכך שאין להם משמעות מעבר לעצמם – זעירותם וצלילותם מנציחה את הטבע כפי שהוא וגורמת להתרכזות בהוויה עצמה על דרך הזֶן. כך באחד משיריו המפורסמים של באשו (כל השירים שלהלן הם עיבודים חופשיים שלי על פי מבחר תרגומים לעברית ולאנגלית):
 
בְּרֵכָה נושנה
קפיצה – אוושת מים
צפרדע

 
אין ספור פרשנויות יוחסו לשיר זה. בבסיסן הניגוד בין הברֵכה העתיקה לצליל המים הפתאומי, ובהשאלה בין היסוד האינסופי, הנצחי, לסופי. שני היסודות מאוחדים דרך חוויה אחת – שהיא השיר.   כיצד ניתן להסביר את מערכת היחסים בין הברכה שהייתה קיימת מאז ומעולם, לבין הצליל שבא ונעלם בין-רגע? רבים חשים את הבדידות שבאשו ביקש להביע באמצעות תמונת הטבע הפשוטה.  נראה שלבו נתון היה יותר לאותה בדידות מאשר למציאת התשובה המדויקת לשאלות העולות מהשיר.
 
באשו נולד ב-1644 למשפחת לוחמים סמוראים. בהיותו נער החל לשרת את בן-אדונו, ושניהם חלקו אהבה גדולה לכתיבת שירה. חייו השלווים של הסמוראי הצעיר השתנו בעקבות מות אדונו בגיל צעיר, בשנת 1666.   באשו עזב אז את ביתו, ופנה ללמוד שירה בעיר הבירה קיוטו. בגיל עשרים ושבע החל ללמוד אצל מורה הזן בוצ'ו בעיר אדו, ובאותה עת כבר היה משורר ידוע. בהיותו בן שלושים יסד אסכולת שירה משלו, וחמש שנים לאחר מכן חיבר את השיר שנחשב מודל לכתיבת הייקו:
 
על ענף חשוף
מתמקם עורב
דמדומי ליל סתו

 
בגיל ארבעים החל באשו לצאת למסעות ברחבי יפן. במהלך המסעות ובהשראתם חיבר יומנים ובהם רישומי דיו ותיאורים מילוליים המשקפים את הטבע החיצוני והפנימי. בשנת 1689 יצא למסעו האחרון, שבמהלכו התמוטט והוא בן חמישים. ביוצאו לדרך אחרונה זו כתב:
 
האביב חולף
בוכות הצפורים – דמעות
בעיניי הדגים

 
עצב. וגם רישומי טבע שרוח אחרת משתקפת מהם:
 
רִבּוֹא דברים
היא מעלה על לב
פריחת הדובדבן

 
או:
 
מפעם לפעם באים עננים
נותנים מנוח
ממראה הלבנה

 
וגם:
 
פרפר מבשם כנפיו
במעופו
על פני סחלב

 
בזן-בודהיזם יש הליכה מרצון לקראת המוות המבטל את הווית האדם ומקרבו אל ההארה. כתיבת שירי פרידה מן החיים היא מסורת מפותחת בתרבות יפן – בבחינת מסירת צוואה רוחנית. באשו כתב את שירו האחרון ארבעה ימים לפני מותו בשנת 1694: 
 
חולה בעת מסע
חלומות משוטטים
בשדות הרִיק
* * * 
באשו אמר בקיוטו אני ועדיין אני מתגעגע לקיוטו. קיוטו נוסדה בשנת 795 והייתה עיר הבירה של יפן ומקום מושבם של הקיסרים עד שאדו (טוקיו) ירשה את מקומה. היא משופעת עד היום במקדשי זן ושינטו מסורתיים, שמקנים לה אופי רוחני. האם אנחנו מסוגלים להמשיג ולתפוס אותה? כאמור, השורה החותמת את השיר אינה מופיעה ברוב הגרסות העבריות שלו. קוראים מערביים אינם מסוגלים להעלות בדמיונם את צליל קולה ומראה דמותה של הקוקיה היפנית, ויוצרים קריאה בלתי-מפוענחת של השיר. האדם החי מערבה מיפן טוב יעשה אם יפרוק את הנשק ההגיוני כדי להתייחס לתרבותה ולשירתה. התפשטות מכבלי החשיבה המבארת והמרתם בנכונות להפוך חלק מצליל קולה של הקוקיה גם הם פירוש אפשרי להייקו הזה, שכותבו ביקש להעמיד בשירתו את תמונות הטבע כשלעצמן. 
 
עוד קריאה מפוענחת אפשרית היא זו שלפיה קיוטו היא מחוז-חפץ בלתי ניתן להשגה: לעולם לא אהיה בקיוטו, שכן כל יחסי אליה מתמצה בגעגוע. קריאה זו מסמלת את חוסר יכולתו של האדם להגיע אל מושא תשוקתו, ואולי גם את חוסר יכולתו של מי שנולד מערבה מיפן להיות בקיוטו. כל הצעות הפרשנות הללו דרות בכפיפה אחת בעיניי המתבונן המערבי הנחשף לשירתו של באשו. ומעשה הפרשנות נמשך והולך עם הדורות לפי שורש נשמתם של הקוראים.
 
אל המסע בעקבות מטסואו באשו יצאתי גם כמשוררת.  השירים הבאים נבעו מהמסע.
 
מַחֲזוֹר לבאשו

*
הַיַּעַר שֶׁמּוּל חַלּוֹנִי נִגְנַב
עַכְשָׁו הַיָּרֵחַ 
גָּלוּי

*
רְשִׁימוֹתָיו שֶׁל הֶחָשׂוּף בַּשָּׂדֶה  
תַּחֲרוּת צְפַרְדֵּעִים
בְּרֵכָה קְדוּמָה
רְשִׁימוֹתָיו שֶׁל תַּרְמִיל מַסָּע מְרֻפָּט
הַדֶּרֶךְ הַצָּרָה
אֵלֶּה שְׁמוֹת יוֹמָנִי הַמַּסַּע שֶׁל בָּאשׁוֹ מְשׁוֹרֵר יָפָּנִי שֶׁגָּר בְּבִקְתַּת עֵץ הַבַּנָּנָה

בְּאַרְצוֹ הָלַכְתִּי 
בִּשְׁבִילוֹ חֲשׂוּפָה בַּשָּׂדֶה מְדַבֶּרֶת 
עִם צְפַרְדֵּעִים רוֹחֶצֶת בִּבְרֵכָה 
קְדוּמָה הָיִיתִי תַּרְמִיל מַסָּע מְרֻפָּט שֶׁל בָּאשׁוֹ מְשׁוֹרֵר יָפָּנִי שֶׁגָּר בְּבִקְתַּת
עֵץ הַבַּנָּנָה

*
אֵינְסוֹפ אֲבָנִים זְעִירוֹת
מְגֹרָפוֹת לְמִשְׁעִי וּבַתָּוֶךְ
חֲמִשָּׁה עָשָׂר סְלָעִים

מַצְלִיחָה לִרְאוֹת רַק י"ג 

אַשְׁרַי
שְׁנֵי סְלָעִים
נֶעֱלָמִים 
 
*
בִּקְיוֹטוֹ בִּקַּשְׁתִּי מֵאִשָּׁה עֲדִינָה כֶּעָלֶה אֶת הַדֶּרֶךְ 
הִיא אֵינֶנָּהּ מִכָּאן בִּקְּשָׁה אֶת סְלִיחָתִי 
כִּי מֶזֶג הָאֲוִיר קוֹדֵר

* * *
שונית שחל-פורת שאלה מתי יהיו באתר מחשבות וחלומות על "העדה המשותפת לנו", יפן. רשימה זו מוקדשת אפוא ליוצרת ולמתרגמת המחוננת שמגשרת בין התרבות הרחוקה ההיא לכאן ולעכשיו]
 
טלטלה בין הזרות הבלתי-מובנת ובין הזרות המושכת בעבותות קסם. 
אני חיה בירושלים כבר שמונה דורות. עם זאת רגעים אחדים חייתי ואחיה בקיוטו. 
 
שיר קצרצר חדר יום אחד (או בעצם לילה אחד) אל נפשי כמו קריאת קוקיה:
 
בקיוטו אני
ועדיין אני מתגעגעת
לקיוטו

 
שלום רב שובך ציפורה נחמדת. קוקיה שבאה אל חלוני ולקחה אותי לקיוטו. 
מהי קיוטו: עיר מקדשים? בירה קדומה? אהובה שננטשה? 
מהי יפן?
בתמונות: הייקו של באשו חקוק באבן ליד מקדש שהמשורר פקד במסעו והשאיר בו את שירו