הספר בואי אספר לך / ב'ין טי קונטארי:
עיון רב-תחומי בסיפוריהן האישיים של מספרות עממיות דוברות ספרדית יהודית (לאדינו)

מבוסס על עבודת הדוקטור שלי ראה אור בשנת 2009. 

​לרכישה יש לפנות למכון בן-צבי 
טלפון:02-5398833, פקס: 02-5398838, דואל.   
את היסודות המופיעים מספר פעמים בסיפור אישי אחד וחוזרים גם בסיפורים האישיים האחרים שבדקתי אני מציעה לכנות מגבשים סיפוריים (narrative packages). מאחורי הבחירה במונח זה עומד הרצון להגדיר תופעה רחבה יותר מהמונחים מוטיפ או פונקציה המקובלים בשיח המחקרי העוסק בספרות העממית. המונח מגבש מדויק יותר לענייננו גם ממוטיב, המשמש בחקר הספרות הכתובה. ברצוני להדגיש כי המגבש הסיפורי אינו רק מונח אלא מודל: שיטת ניתוח פוסט-סטרוקטורליסטית היוצאת מהתבניות המשמשות לניתוח סיפורי עם, מגמישה ופותחת אותן, שהרי סיפורת אישית, במובחן מסיפורת עממית, מחייבת התייחסות באמצעות מודל המבוסס על תבניות פתוחות. מכך יוצא שהמגבש הסיפורי, כמו הסיפור האישי שבתוכו הוא נתון, אינו יסוד "סגור" אלא גמיש: הוא יכול להכיל סוגים שונים של התייחסות לאותו נושא, וגילוייו בסיפורים השונים ואף באותו סיפור עצמו משתנים תדיר בהתאם להשתנות המרכיבים האחרים בסיפור האישי. המגבש, כשמו, משקף תהליך דינמי של התגבשות, ובכך ייחודו כיסוד של סיפורת אישית. 
 
זיהוי מגבשים סיפוריים הוא שיטת התייחסות לטקסטים היוצאת מהמחקר הפורמליסטי, אלא שאת התפיסה הפורמליסטית המסורתית של הספרות העממית ראוי להרחיב ולהגמיש כאשר מייחסים אותה לסיפורת אישית שהנשים היוצרות אותה מביאות אל הנרטיבים שלהן את חומרי חייהן. בסיפורת אישית – לפחות לאור בחינת הסיפורים האישיים שנמסרו לי – נראה שהגבולות הברורים שהתווה פרופ נוטים להיטשטש, ולכן מגבש סיפורי בסוגה זו יכול לכלול רכיבי תוכן (חוליות עלילתיות, דמויות) בדומה לאלה המופיעים בסיפור העממי לצד ביטויים של תרבות חומרית – מאכלים, חפצים וכיוצא בהם.  גם חומרים אינטרטקסטואליים השזורים בסיפורים האישיים (סיפורי עם, טקסטים פארה-ליטורגיים, חלומות, מתכונים ועוד) מתפקדים בתוכם כמגבשים סיפוריים.  
 
המגבשים החוזרים בסיפור אישי מדגישים חוויות חיים אשר יוצר/ת הסיפור בוחר/ת לכלול בסיפורו/ה ואת דרך עריכתן של חוויות אלה כאשר הן נוצקות לתוך הנרטיב ומתגבשות לפירוש שנותן/ת המספר/ת לחייו/ה.   המגבשים הסיפוריים הכוללים רכיבים השאובים מהחיים המציאותיים ומשולבים בסיפור האישי המבקש לפרש אותם מסייעים ליוצר/ת הסיפור לבנות את המטה-צופן של סיפורו/ה ולבצע את תהליך הרה-ביוגרפיה המתבטא בסיפור האישי.
 
שלושה-עשר מגבשים סיפוריים חזרו והופיעו בכל הסיפורים האישיים שבחנתי: מגבש מספר/ת וסיפור, מגבש אבדן אַחֵר משמעותי, מגבש לידה והולדה (המספרת כבת; המספרת כאם), מגבש מקומות גאוגרפיים ומעברים ביניהם, מגבש נשיות ועצמאות, מגבש שידוכים ונישואים, מגבש מלחמות ומאורעות היסטוריים טראומטיים, מגבש ספרדיוּת (לשון, תרבות, אתניות), מגבש חפצים, מגבש מאכלים ומתכונים, מגבש אינטרטקסטואליות, מגבש ילדוּת ומגבש עבר/הווה. מערכת של יחסי גומלין עם מגבשים סיפוריים אחרים. 
 
על הספר:

"לה ב'ידה די קאדה אונו איס און סיקריטו" (החיים של כל אחד הם סוד) אמרה אחת הנשים שסיפוריהן האישיים משמשים מצע לספר זה. ואכן ניתן לראות בספר ניסיון לפענח את סוד הסיפור האישי היהודי-הספרדי בפרט והסיפורת האישית בכלל. הספר מוקדש לבחינת סיפוריהן האישיים של מספרות עממיות דוברות ספרדית יהודית (לאדינו) שתועדו בשלהי המאה העשרים, לאחר ששפת אמן חדלה להיות לשון דיבור חיונית. הסיפורים הנבחנים בספר מתפרשים כנרטיבים המשקפים את הזהות האישית והקבוצתית של יוצרותיהן. פענוחם נעשה בשיטת מחקר רב-תחומית המושתתת על הכרה ביחסי הגומלין בין סוגי שיח תאורטי שונים. עם זאת לא נפקד מהדיון מקומם של המאפיינים האנושיים של קורפוס הסיפורת האישית שהספר מתייחס אליו, העשויים לרתק כל קורא באשר הוא.

מהבחינה הלשונית נפתח כאן צוהר להבנת המגע בין הספרדית היהודית ובין העברית החדשה. הספר תורם לחקר הסיפור העממי בהעמידו הגדרה מפורטת של סוגת הסיפורת האישית, תוך הדגשת מושג המגבש הסיפורי – פרי פיתוח ייחודי של המחברת, המבקשת לתאר באמצעותו את היסודות השונים החוזרים ומופיעים בסיפור האישי ויוצרים את המורפולוגיה הסיפורית שלו. הדיון התאורטי מלווה בניתוח שלושה מגבשים סיפוריים לעומקם: אבדן אַחֵר משמעותי, לידה והולדה, אינטרטקסטואליות. ​
חישוף קולן של נשים יהודיות ספרדיות מבוגרות החיות בישראל והמצויות בשלב מעבר ממסורת למודרנה מעניק תוקף ליצירה שמקפלת בתוכה הוויה נשית מרובת פנים. מהעיון עולה דמות "המחברת המובלעת" המייצגת את העמדה הנשית הערכית, הרגשית והזהותית שהספר בוחן, ולצִדה עולה תמונת הזהות המסייעת בפענוח המצב האתני היהודי הספרדי בכללותו. סיטואציית ההיגוד הייחודית לנרטיבים שהספר דן בהם מגלה תהליך מסירה שעיקרו אינטראקצייה בין החוקרת ובין המספרות, המתבוננות בראי הרב-צדדי העומד ביניהן.​ ​
המגבש הסיפורי 
(דיון מפורט וניתוח עומק של מגבשים סיפוריים ראו בפרק הראשון בספר בואי אספר לך)

בסיפורים האישיים שבחנתי לא נמצאו רכיבי עלילה ותוכן דומים לאלה המזוהים בדרך כלל בסיפורת הבדיונית הכתובה. גם מוטיבים כדוגמת אלה שמקובל לדון בהם בחקר הספרות העממית קשה לזהות במדויק בסיפורים אישיים. טיפוסים סיפוריים (הרכבים קבועים של מוטיפים המופיעים בנוסחים שונים של סיפורים), כפי שהגדירו אותם ארנה ותומפסון, אינם קיימים בסיפורים שבדקתי בצורה זהה לזו שחוקרי הספרות העממית עמדו עליה. עם זאת מתגלות בסיפורים כגון אלה שבחנתי במחקרי תופעות חוזרות המעניקות לגיטימיות להגדרתם כתופעה שיש לה מנגנון התנהגות עקבי משלה. ​
​  סיפור אישי? לשאלת הגדרת הסוגה 
(דיון מפורט, הקשרים תאורטיים ודוגמאות ראו בפרק הראשון של הספר בואי אספר לך)

להלן אגדיר את סוגת הסיפורת האישית לאור הנרטיבים שבדקתי במחקרי. בפתח הדברים יצויין כי במסגרת הגדרת הסיפור האישי כתהליך משתנה תדיר של שחזור חיי המספר/ת במחקרי זה נוהגת התפיסה שאין סיפור אחד, מוחלט וסגור המסוגל לשקף את מכלול חיי האדם, אלא אין-ספור סיפורים אפשריים המשתנים תדיר. לכן בחרתי לכנות את הנרטיבים שאני עוסקת בהם סיפורים אישיים ולא "סיפורי חיים". נקודת המוצא שממנה נובעת ההגדרה שאציע היא שלא מדובר בתת-סוגה של הסיפור העממי, אלא בסוגה עצמאית ולגיטימית של יצירה עממית. 
קשרים אינטרטקסטואליים ענפים מתקיימים בין הסיפורת האישית לבין סוגות אחרות של יצירה עממית, וזה, כפי שיפורט להלן, אף חלק מהגדרתה: כמו מעשייה או אגדה גם סיפור אישי יכול להכיל פתגמים, שירי עם וביטויים אחרים של יצירה עממית. אלא שהדבר אינו הופך את הסיפורת האישית לתלויה בסוגות האחרות ואינו מקטין מכוחה העצמאי. האופק התאורטי של הגדרת הסיפורת האישית שאציע מעוגן בשדה חקר הספרות העממית והפולקלור, וגם בשדה חקר הסיפורת. כאשר מדובר בסיפור אישי (במובחן מביטויים אחרים של יצירה עממית) יוצר/ת הסיפור מודע/ת לכך שהוא/היא אינו/אינה מספר/ת סיפור בדיוני אלא את סיפורו/ה שלו/ה הנוצר במסגרת תהליך מסירה בעל מאפיינים והקשרים אתניים, מעמדיים, מגדריים, גיליים, לאומיים, מקומיים ועוד. הנשים שראיינתי חולקות מאפיין ייחודי נוסף: הן מספרות עממיות פעילות. ככאלה הן מודעות להבדל בין סיפורי העם שהן מרבות לבצע (ושחלקן אף שילבו בסיפוריהן האישיים) לבין הסיפור האישי שיצרו לצורך המחקר שלי. לאור העולה מהסיפורים האישיים שבדקתי אציע אפוא כמה חלקים להגדרת הסיפור האישי.

1. הסיפור האישי כסיפור
סיפורים אישיים הם נרטיבים המעוצבים באמצעים מילוליים, נמסרים בעל-פה ומתפקדים בהתאם לכללים שסיפורים נוהגים לפיהם: יש בהם עלילה ודמויות, ושימוש באמצעים צורניים ופיגורטיביים להדגשת רעיונות ומסרים. את מאפייני הסיפור האישי יש אפוא להבין ולפענח כסיפורים לכל דבר.    

2. הסיפור האישי כתהליך משתנה תדיר של שחזור חיי המספר/ת
האדם היוצק את סיפורו לתבנית מילולית מעניק בכך משמעות לחייו, אך מילים אינן מסוגלות להמשיג אלא חלקי חיים. מפרדוקס זה נגזר כי יצירת סיפור אישי שמטרתו שחזור חלקי חיים ועיבודם למבע מילולי יצירתי כרוכה בתהליך של ברירה ובחירה מתמדת מצד יוצר/ת הסיפור. מטרתו של התהליך להגיע אל הנוסח הסופי לכאורה של ייצוג חוויות חייו/ה של המספר/ת, נוסח שגם הוא חד-פעמי ובעל פוטנציאל לאין-סוף שחזורים. הנוסח הסופי לכאורה של הסיפור מואר ומואפל בו בזמן, וגם בגרסתו הקבועה-הזמנית הוא עובר תהליך של השתנות פנימית בתודעת מוען/ת הסיפור ונמעניו.  לרשותו של כל אדם עומד אפוא מספר אינסופי של "סיפורי חיים" פוטנציאליים – חומרי גלם שמהם הוא יכול לבנות את סיפורו האישי בכל רגע נתון בחייו. לכן עלינו להניח את מרכיב ההשתנות התמידית כבסיס להגדרת הסיפורת האישית. השתנותו המתמדת של הסיפור האישי תלויה בדינמיות המאפיינת את תהליך הבחירה והעיבוד של החומרים המרכיבים אותו, ואת תהליך פירושו. הדינמיות נובעת מכך שצופן-העל הקובע כיצד יתרחש תהליך זה עשוי להשתנות במהלך חיי יוצר/ת הסיפור, והצופן ההרמנויטי המנחה את נמעני הסיפור האישי גם הוא גמיש ונתון לשינויים.

3. הסיפור האישי כמנגנון מכונן זהות
המרכיב שהוא אולי המשמעותי ביותר להגדרת הסוגה שלפנינו הוא היות הסיפור האישי מנגנון מכונן זהות. בסיפור האישי קיימת בדרך כלל זהות בין המספר/ת לבין ממקד/ת הטקסט, המשקפ/ת את עמדת המספר/ת המציאותי/ת לגבי החיים בכלל, ואת האופן שהוא/היא מבין/ה בו את העולם ואת עצמו/ה. ישנה גם אפשרות שמי שיוצר אותו יהיה אחד מנמעניו (כלומר יספר את סיפורו לעצמו). הסיפור האישי מאפשר לאדם היוצר אותו לעצב את זהותו בהתבסס על בחירתו לעסוק בסיפור באירועים מסוימים שהתרחשו בחייו ולוותר על אזכורם של אירועים אחרים. לכן יש מקום להעמיד במוקד הדיון בסיפור האישי את היותו מנגנון המכונן זהות אישית.הגדרת הסיפורת האישית כמנגנון מכונן זהות מאפשרת לראות בה סוגה סיפורית שאינה תלויה בהכרח בנמענים חיצוניים למספר/ת, שכן יוצר/ת הסיפור יכול/ה לתפקד בעת ובעונה אחת כמוען/ת וכמנען/ת שלו. הגדרתו של הסיפור האישי כמנגנון מכונן זהות מאפשרת לראות דרכו את האדם המסתכל על עצמו ומרכיב את זהותו מחומרים מגוונים של מציאות ומשיקופים אמנותיים של המציאות. ובשלב העוקב (והבלתי נמנע) הוא שב ומפרק את הסיפור ויוצר אותו מחדש, וחוזר חלילה.

4. הסיפור האישי כדיאלוג
סיפורת אישית שעוסקת בחומרי החיים ולא בחומרים בדיונייים נוטה – לעתים אף יותר מנרטיבים בני סוגות אחרות של ספרות עממית – להיות קרקע פורייה לדיאלוג. המספר/ת משחזר/ת את חוויות חייו/ה בפני קהל שחלקו שותף לאותן חוויות וחלקו האחר מזדהה אתן מתוך עניין בסיפור האישי הנחשף בפניו גם מבלי שנכח בהן. בתגובה תורמים הנמענים את חלקם לסיפור, משפיעים על מהלכו ומפרשים אותו. לכן ראוי להוסיף להגדרת הסיפור האישי את היותו מכשיר למסירה דיאלוגית של האופן שיוצר/ת הסיפור תופס/ת בו את עצמו/ה ואת העולם. הסיפור האישי הוא תוצר של דיאלוג בין יוצר/ת הסיפור ונמעניו ובינו/ה לבין עצמו/ה. מדובר בתהליך רפלקסיבי הן ברמת בחירת החוויות שייכללו בסיפור, הן ברמת עיצוב הסיפור והן ברמת גיבוש המסרים שלו. בסיפור האישי נוצרת מערכת רפלקסיבית רבת פנים אף יותר מזו שבאומן מתאר אותה, שכן הסיפורת האישית היא גם מנגנון מכונן זהות וגם מנגנון דיאלוגי. את מורכבותה של המערכת הזאת, שאי-אפשר להפריד בין חלקיה המאפשרים קיום מגע בין עולמם של יוצרי הסיפור לבין עולמם של נמעניהם ושילוב שני העולמות ליצירה אחדותית.

5. הסיפור האישי כתַּצְרֵף של חוויות חיים ושל חומרים פולקלוריים ובדיוניים 
הטכניקה הסיפורית המשתמשת בחומרים אתניים במסגרת הסיפור האישי מבטלת את הצורך לבסס את מסורתיותו של הסיפור האישי רק על תהליך המסירה שלו, ומאפשרת להרחיבה גם לתחום הפולקלורי ממש, שכן הסיפור האישי מכיל בתוכו טקסטים מסורתיים וביטויים של יצירה עממית המעגנים אותו גם במסורת קבוצתית. לכן ראוי להוסיף להגדרת הסיפור האישי את האופן שהמספר/ת שוזר/ת בו בסיפורו/ה האישי חומרים פולקלוריים ואמצעי ביטוי לא מילוליים אחרים (חפצים כמו ספרים, צילומים ומאכלים הם דוגמאות לחומרים מסוג זה שהמספרות שרואיינתי שילבו בסיפוריהן האישים) ומתיך/ה אותם לתוך תמונת האני שלו/ה. תובנה זו רלוונטית במיוחד לסיפורים אישיים הנוצרים בתקופתנו, שתהליכים ותפיסות מסורתיות עוברים בה טלטלה גדולה, ולכן הטמעתם של חומרים מסורתיים בסיפור אישי הנוצר בתקופה זו אינה דבר של מה בכך.

6. הסיפור האישי כתופעה המסרבת להתגדר בהגדרה מצומצמת
את הדיון בהגדרת הסיפורת האישית פתחתי בציון העובדה שמדובר בסוגה שמשתנה תדיר, דבר המקשה על הגדרתה. למרות המודעות לכך הצעתי דרכים שונות להבנת התופעה; מתוך המודעות לכך אחתום את הניסיון להגדיר את הסוגה בהכרה בכך שהיא אינה מתיישבת עם תיאור חד-משמעי ומצומצם. לאחר שהצעתי כמה מאפיינים שניתן לצרפם לכלל הגדרה של הסיפור האישי, יש מקום לסייגם כעת ולהכיר בעובדה, שהגדרה זו כוללת באופן פרדוקסלי גם את סירובו של הסיפור האישי להיות מוגדר. לא זו בלבד שבמקרים רבים הסיפור האישי אינו מציית לחוקיות המפעילה את הסיפור העממי, הוא גם אינו מסוגל לשקף אמת היסטורית, אלא רק את תפיסתה על ידי האדם היוצר אותו. ואף את אישיותו של אותו אדם הוא משקף רק באופן חלקי ומעובד. ה"מרד" המשולש הזה – הספרותי, ההיסטורי והפסיכולוגי – הוא חלק מהוויית הסוגה והוא המעניק לה איכויות ייחודיות ומעצים את כוחה. לכן ראוי לכלול את עקרון אי-המוגדרות בהגדרת סוגת הסיפורת האישית מבלי לוותר על חלקיה האחרים של ההגדרה שהצעתי קודם, שהרי אלה ואלה, חלקיה הברורים של הגדרת הסיפורת האישית ומאפייני אי-המוגדרות שלה, משלימים זה את זה וקיומם ההדדי תורם להבנת הסוגה בצורה השלמה ביותר האפשרית.
סיפורת אישית