סלוניקי לא קיימת.  

בתי הקפה שלה עולים על גדותיהם, 
גלים בצבע כחול אגאי מלטפים 
את רגלי המוני האנשים המתרפקים 
על השמש שלה אבל לה טורי בלאנקה - 
המגדל שהיה פעם 
לבן 
ונעשה אפור מנגיסות שיניי הזמן - 
מביט עליהם מלמעלה באירוניה ויודע 
שהם רק השתקפויות 
בתאטרון של צלליות. 
טכניקה מעורבת
(רשמי מסע לסלוניקי)
בקיץ 2009 בשלהי תשס"ט הביאנלה השנייה לאמנות בת זמננו מתפרשת בחללים שונים בעיר.  אני משוטטת בביתני הנמל הישן ומבקשת מפלט במיצבים ובמיצגים המרצדים.  אבל היא לא מרפה.
בתערוכה ששמה 'עקבות אנושיים: סלוניקי 2009' יצורי ענק צבעוניים מאכלסים את החלל המכונה ממלכת העיוורים.  אין הבדל בין הממלכה הבדיונית הזו לבין העיר הלא קיימת שאופפת אותה, כי סלוניקי עצמה אינה אלא מיצב בטכניקה מעורבת.  ההסבר לתערוכה מצטט פתגם ישן לפיו  'בממלכת העיוורים האיש בעל העין האחת הוא מלך'.  אני נשאבת אל סמטאות ממלכת העיוורים, אולי אצליח להפעיל עין אחת ולעטות דמות בתאטרון הצלליות של העיר שאיננה.  אולי אבחר במדליקת הפנסים.

אין זו רק ממלכת העיוורים אלא גם ממלכת החרשים.  בימים הראשונים בסלוניקי ראיתי ושמעתי רק לשון אחת.  בשדה התעופה נדמה היה לי כי שלט היציאה אל העיר כתוב גרמנית.  במלון החדרנית המירה את היוונית שלה בגרמנית כשפנתה אליי, וכשנמלטתי מפניה אל החוץ ראיתי במפה את שמות הרחובות כתובים גרמנית בלבד.  בדיעבד כל אלה הסתברו כחזון תעתועים, אבל העין האחת שלי לא פעלה בממלכת העיוורים.  אנטיס קי סי דיספאריסייו, סילאניק אירה לה אוניקה סיב'דה קי פ'אב'לאב'ה לאדינו אין איל מונדו אינטירו.  לפני שנעלמה הייתה סלוניקי העיר היחידה בעולם שכולה דוברת לאדינו.  כל יהודיה, שהיו גם מרבית תושביה, הושפלו ושולחו אל מותם.  בגרמנית.  
בְּדַרְכֵי סלוניקי פגשתי בשלהי קיץ איש צעיר שגר בכפר כי הוא מסרב לחיות בעיר שאיננה. 

'כל ימי חייך לא יספיקו כדי להכיר את יוון'.  אמר וצדק.   

לאחר שנפרדנו ראיתי מוטל בקרן רחוב כסא מתפרק.  קרביו הפרומים והמטולאים העידו ששרד אין ספור שכבות של תיקונים עד שנעשה שבר כלי חסר תוחלת ובעליו נאלצו להיפרד ממנו. 

חיים שלמים אינם מספיקים כדי להכיר את סיפורו של הכסא הזה,
את הבתים שנדד ביניהם ואת הילדים שהיו לאנשים שנדדו איתו והעבירוהו לילדיהם. 

חיים שלמים לא מספיקים כדי להכיר את העיר.
איל קאל די לוס מונאסטירליס.  בית הכנסת הגדול שומם.  אין יוצא ואין בא ואין דרך להיכנס אלא אם הגבאי ואשתו, שהגיעו מאיסטנבול ועשו ביתם קבע בעזרת הנשים, יואילו לפתוח חריץ בדלת הכבדה שפעם עבר דרכה זרם המתפללים. 
אשת הגבאי מספרת בלאדינו של תורכיה על הנברשת.  הנברשת הגדולה שכאשר חזרו קומץ הסלוניקאים מאושוויץ גילו שנעלמה.  עד שאחד מהם הזדמן באקראי לאחת הכנסיות המפוארות ולתדהמתו מצא אותה שם.  ביקשו לקבלה בחזרה, וקיבלוה – כך על פי האגדה שאינני יודעת ואינני רוצה לדעת אם אמת היא או בדייה. 
האם כך דולקות נברשות שחזרו מאושוויץ?
​בדרך לביאנלה השנייה לאמנות מודרנית שמתארחת בביתני הנמל אי אפשר להתעלם ממגרש חנייה מלבני וחסר ייחוד שיכול היה להיות זרוק ברישול בכל עיר.  אספלט מרושת קווים-קווים.   בתי מגורים אדישים סביב כמה מכוניות חונות.  כמה עלי שלכת שהקדימו את זמנם וכלב שאפילו הוא הגיע לכאן במקרה, חוצה את המגרש וממשיך בדרכו באדישות.  חלפתי על פני המגרש הזה בביטול כשחיפשתי את כיכר החירות.  'זאת כיכר אליפטיריאס!' התעקש מוכר הסופלאקי בדוכן הסמוך, ומבטאו העיד על כך שהתגלגל לכאן זה מקרוב מארץ אחרת. 
​מספרי הרישוי של המכוניות בסלוניקי כוללים שתיים או שלוש אותיות וארבע ספרות.   ביציאה מבית הכנסת חוסמת את דרכי בהתרסה מכונית אדומה.  על לוחית הרישוי שלה שלוש אותיות חסרות פשר ולצדן הַסְּפָרוֹת 1943.  שנת גירושם של יהודי העיר הלא קיימת אל התופת.  אין איל אנייו 1943 פ'אמיאס אינטיראס די ג'ודייוס סילאניקליס פ'ואירון טראנספורטאדוס אה לוס קאמפוס די לה מואירטי.  באין להם צִיּוּן בעולם, לוחית הרישוי של המכונית האדומה היא ההספד המקועקע במצבה הניידת שלהם.
זאת כיכר החירות?  זאת כיכר החירות. 
מגרש חנייה שאפילו השלט המוביל אליו מכוסה שיירי פרסומות ואינו קריא. 
יש אנדרטה לזכרם בפתח הכיכר,
אבל היא דוהה לנוכח הקלות
הבלתי נסבלת
של מחיקת החירות. 
לה פלאסה די לה ליבירטאד
אין סילאניק קי נו איגזיסטי
.
​מגרש החנייה שהיה פעם כיכר החירות משקיף אל הנמל, שמשקיף לעבר המגדל הלבן שמתפוגג באופק.  הביאנלה מוקדשת לאמנות בזמנים של אי-ודאות.  בחללי הנמל הישן מרצדים ריטואלים  טכנולוגיים:

frozen in time
the kinetic house
transmotion
techtonic
floating conversion
goethetic pixel structure
 
 כולם פולטי אור מתוך גופי מתכת, ויופיים מוזר.  עקר.  כיאה לעיר שהיא תאטרון צלליות של עצמה. 
מהנמל עד המגדל מתמתחת הטיילת על חוף הים הגדול שמשתרע עד האופק בכחול אגאי לראותו בלבד.  לא מתרחצים בו מפני שהעיר פולטת יותר מידי ביוב, או אולי משום שאי אפשר להתרחץ בים של צלליות, אבל יופיו אינו מסגיר זאת.  אל מול המרבד האגאי בתי קפה מתפקעי חיים.  ואני חושבת שהם יְרוּשִׁים; שהמבלים בהם אינם אלא כפילים דהויים, שמגלמים בתאטרון הצללים את הדמויות שאינן.
במעלה הרחוב
אני נתקלת בצדיק וגזוז -
צמד הכליזמרים הספניולים
שעד שהוגלו למחנות המוות ניגנו בין שתי המלחמות
בבתי הקפה של היהודים.
 
כיאה לגיבורי תאטרון צלליות,
אוחזי האקורדיון והתוף
של קיץ 2009
מסרבים להתמסר למצלמה 
ונמוגים בחוסר נחת.
'למרבה הצער אין כתוביות' אמרה הנערה בביתן הביאנלה כשמסכי המיצג הקרינו מעגל סגור של תמונות מרחובות העיר.    
סלוניקי?  סֵילַאנִיק?  סַאלוֹנִיקוֹ?  סַאלוֹנִיקַה?  תיסלוניקי?
  
ניטל הדיבור מהעיר אשר קיבלה את שמה מאחותו של אלכסנדר מוקדון.  אילמת העיר הרומית.  אילמת העיר הביזנטית.  אילמת העיר העות'מאנית. העיר היהודית, יש אומרים הכי יהודית בעולם בין שתי המלחמות, מסרבת להיות.   שוק מודיאנו שהלאדינו התנגנה אז על שפתיו מתפקע עכשיו ממוצרים תוצרת סין, ואני מבקשת ניחומים במפת שוק מחנה יהודה המודבקת על כריכת פנקס הרשימות שהבאתי איתי לכאן.  

ירושלים מתאמצת לגאול ניצוץ מן הקליפה של סלוניקי כשאני נועצת אותה כצינור אינפוזיה בבשרה.  את רחובות סלוניקי אני מנסה לפענח בעזרת מפת האזור שבין רחוב אגריפס ורחוב יפו, אבל בעיר הלא קיימת הניווט בעקבות הקרטוגרפיה האנוסה כושל.  רק שֵׁם הרחוב עיניים למשפט לא מוותר ומזדעק מתוך מפת ירושלים כמבקש עֲשׂוֹת צדק בסלוניקי שאיננה.   אלא שבתאטרון הצלליות הקרוי על שם תֶסַלְיָה אחות אלכסנדר העיניים כהות מֵרְאוֹת והמשפט איננו בנמצא.  
האם הייתה העיר העליונה
מקום מושב ליהודים שלפני שנעלמו?  

ההיסטוריה מוהלת (ומועלת)
נתונים בנתונים,
עד שטעמו של שיקוי הזיכרון
הופך לא מזוהה
כשחלקי בתים חסרי שימוש בעיר העליונה
הופכים להיות דפים בארכיון הלא כתוב ולוחשים שמות. 

אני מעתיקה בדמיוני
את רחובות מחנה יהודה לכאן. 
התפוח
האגס
השזיף
השקד
והתות הם המינחה היחידה
שאוכל להגיש לך סלוניקי,
שתטעמי מן הפירות
ותקיצי לרגע מתרדמת 
נִצחֵךְ.
(יוונית: העיר ריקה.  לאן הלכו כולם?)
בטוב תליני סלוניקי.  באתי לפגוש את גיבורי תאטרון הצלליות שלך ואני עוזבת בהליכה לאורך הים לכיוון המגדל, כמו נבלעת בתמונת הסיום של נוף בערפל, סרטו של תיאו אנגלופולוס
 בדיוק כאן נמשתה מן הים יד עצומה וריחפה על הילדים ששבו בגפם ממסע חיפוש האב בסוף הסרט הגדול ההוא.  
את המסע באי-קיומה ליווה בכל זאת קול אחד ברור.  קול שאוצר את הוויתה ולא מוותר עליה.  קולו של סטאליוס קזאנג'ידיס, מגדולי הזמרים היוונים במחצית השנייה של המאה העשרים, אם לא הגדול שבהם.  כשהתהלכתי ברחובות סלוניקי ניבטו מכל עבר מודעות ענק המבשרות על קונצרט מיוחד לציון שמונה שנים למותו שהתקיים ימים אחדים לאחר מכן,  בהשתתפות גדולי המוסיקה היוונית.  הנה הוא מספר ושר ΘΕΣΣΑΛΟΝΙΚΗ ΜΟΥ - סלוניקי שלי.  נדמה שאין מתאימה מהגרסה המהוהה הזו לביטוי רוחה של העיר הלא קיימת.